
זה משפט שהולך איתי הרבה שנים. אולי זה נשמע סותר, כי בפארודיה צוחקים, שלא לומר מגחיכים ז'אנר קולנועי אחר. אבל לאחר מחשבה, דבריו של ברוקס מאוד נכונים לדעתי. הרי לכל ז'אנר קולנועי יש חוקים משלו, שמורכבים משלל ניואנסים ודקויות. כדי להבין אותם חייבים לראות הרבה סרטים מאותו הז'אנר, ואת זה אפשר לעשות רק אם אוהבים אותם. גם אחרי שמבינים את חוקי הז'אנר, חייבים להשקיע המון זמן, כסף ואנרגיה כדי להפיק סרט פארודיה איכותי. כך שרק עם המון אהבה ותשוקה אפשר להתחבר לז'אנר, להבין את החוקים שלו ואז להיות מסוגל להשקיע משאבים עצומים כדי להפיק עליו פארודיה ראויה שמציגה את הז'אנר באור חדש.
מילה על הביקורות שלנו: להפיק סדרה או סרט, ליצור משחק וידאו או לכתוב ספר אלו תהליכים מורכבים מאוד ואנחנו מכבדים את עבודת היוצרים. בנוסף, הטעם של כל אחד שונה. לכן אנחנו לא רואים טעם בכתיבה שקוטלת יצירה שלא התחברנו אליה, פוגעת באנשים ובפרנסה של אלו שהשקיעו בה ועשויה להרחיק מהיצירה את אלו שכן יאהבו אותה. אנחנו כותבים רק על יצירות שאנחנו אוהבים – וממליצים עליהן.
פרויקט של אהבה: ביקורת דדפול וולברין
יכולת העל של דדפול לשבור את הקיר הרביעי ולתקשר ישירות עם הצופים היא הפלטפורמה הטובה ביותר לפאנצ'ים קומיים עבור ריינולדס. הוא צוחק על, ועם כולם – על מארוול והבוס הגדול שלה קווין פייגי, על האובססיה של כולנו להעריץ סופר גיבורים, על עצמו, על יו ג'קמן, אפילו קצת על אשתו (השחקנית בלייק לייבלי, סרינה מ"אחת שיודעת"). ממש כמו שבובנאי משתמש בבובה שהוא מדובב בתור כלי שדרכו הוא יכול לומר את כל המחשבות והרעיונות שלו בלי פילטרים – כך דדפול עבור ריינולדס.