מאת IsraVibe
פעם, לפני הרבה שנים, קראתי ראיון עם מל ברוקס, אבי סרטי הפארודיה, חלוץ וגאון קולנועי. הוא אמר שם משהו בסגנון 'אי אפשר לעשות פארודיה על משהו שלא אוהבים'.
זה משפט שהולך איתי הרבה שנים. אולי זה נשמע סותר, כי בפארודיה צוחקים, שלא לומר מגחיכים ז'אנר קולנועי אחר. אבל לאחר מחשבה, דבריו של ברוקס מאוד נכונים לדעתי. הרי לכל ז'אנר קולנועי יש חוקים משלו, שמורכבים משלל ניואנסים ודקויות. כדי להבין אותם חייבים לראות הרבה סרטים מאותו הז'אנר, ואת זה אפשר לעשות רק אם אוהבים אותם. גם אחרי שמבינים את חוקי הז'אנר, חייבים להשקיע המון זמן, כסף ואנרגיה כדי להפיק סרט פארודיה איכותי. כך שרק עם המון אהבה ותשוקה אפשר להתחבר לז'אנר, להבין את החוקים שלו ואז להיות מסוגל להשקיע משאבים עצומים כדי להפיק עליו פארודיה ראויה שמציגה את הז'אנר באור חדש.
הסרט דדפול & וולברין שעליו נכתבת ביקורת זו הוא בחלקו פארודיה. גם הוא מכיר היטב את חוקי הז'אנר שבו הוא פועל (סרטי סופר גיבורים), ומסוגל להאיר אותם מזוית חדשה. זאת במידה רבה בזכות ההבנה העמוקה מאוד בז'אנר של הלב הפועם של המותג, ראיין ריינולדס, שהוא כבר הרבה יותר מעוד שחקן.
אבל דדפול & וולברין הוא יותר מפארודיה. מדובר בסרט שיותר מהכל הוא כנראה פרויקט של אהבה. אהבה לז'אנר. אהבה לדמויות. אהבה לתהליך היצירה. וכנראה יותר מכל אהבה בין שני חברים-שחקנים, שבצירוף מקרים קוסמי מגלמים שתיים מהדמויות הכי אייקוניות בעולם הסופר-גיבורים, עם היסטוריה ארוכה של שיתופי פעולה מאוירים. אהבה כזו היא נקודת התחלה שממנה המון דברים טובים יכולים לבוא – וזה בדיוק מה שקורה בסרט דדפול & וולברין.
מילה על הביקורות שלנו: להפיק סדרה או סרט, ליצור משחק וידאו או לכתוב ספר אלו תהליכים מורכבים מאוד ואנחנו מכבדים את עבודת היוצרים. בנוסף, הטעם של כל אחד שונה. לכן אנחנו לא רואים טעם בכתיבה שקוטלת יצירה שלא התחברנו אליה, פוגעת באנשים ובפרנסה של אלו שהשקיעו בה ועשויה להרחיק מהיצירה את אלו שכן יאהבו אותה. אנחנו כותבים רק על יצירות שאנחנו אוהבים – וממליצים עליהן.
פרויקט של אהבה: ביקורת דדפול וולברין
כבר כתבנו שדדפול וולברין הוא בחלקו פארודיה. מה הוא עוד? יותר מכל, כנראה מדובר בסרט שהוא פשוט מצחיק. ראיין ריינולדס הוא אחד הקומיקאים הבולטים בהוליווד בשנים האחרונות. הדמות של דדפול שהוא כל-כך מחובר אליה היא כנראה הפלטפורמה הטובה ביותר עבורו כדי להביע את ההומור הייחודי שלו.
יכולת העל של דדפול לשבור את הקיר הרביעי ולתקשר ישירות עם הצופים היא הפלטפורמה הטובה ביותר לפאנצ'ים קומיים עבור ריינולדס. הוא צוחק על, ועם כולם – על מארוול והבוס הגדול שלה קווין פייגי, על האובססיה של כולנו להעריץ סופר גיבורים, על עצמו, על יו ג'קמן, אפילו קצת על אשתו (השחקנית בלייק לייבלי, סרינה מ"אחת שיודעת"). ממש כמו שבובנאי משתמש בבובה שהוא מדובב בתור כלי שדרכו הוא יכול לומר את כל המחשבות והרעיונות שלו בלי פילטרים – כך דדפול עבור ריינולדס.
יכולת העל של דדפול לשבור את הקיר הרביעי ולתקשר ישירות עם הצופים היא הפלטפורמה הטובה ביותר לפאנצ'ים קומיים עבור ריינולדס. הוא צוחק על, ועם כולם – על מארוול והבוס הגדול שלה קווין פייגי, על האובססיה של כולנו להעריץ סופר גיבורים, על עצמו, על יו ג'קמן, אפילו קצת על אשתו (השחקנית בלייק לייבלי, סרינה מ"אחת שיודעת"). ממש כמו שבובנאי משתמש בבובה שהוא מדובב בתור כלי שדרכו הוא יכול לומר את כל המחשבות והרעיונות שלו בלי פילטרים – כך דדפול עבור ריינולדס.
אבל לצחוק על הכל לא היה הופך לסרט כל כך מוצלח ומצליח אם ריינולדס ושותפיו ליצירה לא היו באמת מבינים אוהבים את הז'אנר שבתוכו חי הסרט שיצרו. רק בזכות ההבנה העמוקה הזו ההומור עובר בצורה כל כך אורגנית והופך את היצירה הזו לסרט סופר גיבורים משופשף, שנותן לצופים בדיוק מה שהם רוצים, שלא לומר צריכים בעידן שאחרי הנוקמים: מלחמת האינסוף וסוף המשחק.
כבר מהשניות הראשונות ולכל אורך הסרט, ההבנה הזו בחוקי הז'אנר מאפשרת לריינולדס, לבמאי שון לוי ולשאר הצוות ליצור סרט סופר גיבורים כמו שכולנו אוהבים, עם סצנות אקשן מעולות ורוויות אפקטים, הופעות אורח מפתיעות שבאמת מרגשות את הצופים ותחושת חוסר גבולות. ואיך אפשר בלי עוד אחד מהמאפיינים הקלאסיים של סרטי סופר-גיבורים שהסרט מלא בהן – team up, כלומר חבירה של מספר גיבורים יחד. בסרט זה יש כמה וכמה team up, חלקם כאלו שהרבה אנשים ציפו להם הרבה זמן, ואחרים שלא ידענו שבכלל רצינו. בכולם התוצאה הרבה יותר ממשביעת רצון.
דדפול & וולברין: ה- Team Up שאנחנו ראויים לו
יותר מכל חבירה של דמויות משנה, במוקד הסרט עומד ה- team up האולטימטיבי, זה שבין דדפול לוולברין.
מעריצי קומיקסים יודעים לספר שבספרים המאוירים קיים חיבור ארוך שנים בין דדפול לוולברין שהוליד הרבה רגעים בלתי נשכחים. גיקים מסוג אחר, שמתמקד יותר בקולנוע, יודעים לספר שהכוכבים הראשיים ריאן ריינולדס ויו ג'קמן הם חברים טובים במציאות. אבל אחרי שהסרט המוצלח לוגאן מ- 2017 הסתיים כפי שהסתיים (בלי ספוילרים!), ויו ג'קמן הצהיר שוב ושוב שהוא סיים לגלם את וולברין, התקוות ל- team up של וולברין ודדפול נגוזו.
אבל החיים גדולים יותר מכל סרט סופר גיבורים. לפי ראיון שנתן ריאן ריינולדס, יום אחד יו ג'קמן נסע ברכב ופתאום הרגיש ש…. הוא רוצה שוב לשחק את וולברין. הוא התקשר לריינולדס, ואמר לו שהוא בעניין. רצה הגורל ובאותו יום היתה לריינולדס פגישה עם בכירי דיסני ומארוול. הוא אמור היה להגיש להם רעיונות לסרט דדפול השלישי, והראשון שבו דדפול ישתתף ביקום הקולנועי של מארוול ודיסני (MCU) – אבל לא היה לו שום רעיון ראוי. לפי ריינולדס, אותה שיחה עם ג'קמן נתנה לו את הסיבה לקיום הסרט השלישי בסדרה (Why) וכן את האופן שבו יעשו אותו (How).
תוצאת אותה שיחה בין שני הכוכבים והפגישה שאחריה עם מארוול ידועה – דדפול & וולברין הוא האירוע הקולנועי הגדול של 2024, ונכון לכתיבת שורות אלו הסרט הרווחי ביותר למבוגרים בלבד (R rated) שכבר חצה את רף ההכנסות של מיליארד דולר – והכרטיסים עדיין נמכרים.
החיבור בין שני הכוכבים, במילה אחת, פועל. בשתי מילים – פועל מצויין. יו ג'קמן הוא שחקן ענק. כאשר הוא נכנס לחליפת הצהובה הקלאסית של וולברין (מאורע בפני עצמו למעריצים), הוא מתעל אנרגיות של כעס ואגרסיביות להופעה שלו. המפגש של הדמות הטעונה הזו עם ריינולדס השטותניק בדמותו של דדפול יוצר תגובה כימית קולנועית מהסוג שאנחנו פשוט אוהבים לראות.
התוצאה היא קומדיית Body Cop קלאסית, עם שתי דמויות כל כך שונות שנמצאות בסיטואציה כל כך הזויה שעדיין חייבות לעבוד יחד. עצם העובדה שהדמויות במרכז הקומדיה הם שני סופר גיבורים כל כך שונים שבמקרה לשניהם יכולות ריפוי שמונעות מהם למות או להפגע מהוות בסיס לעוד קומדיה, בתוספת מנה גדושה של אלימות ואגרסיות.
להתראות פוקס, שלום דיסני: פרידה מרגשת, ועידן חדש שמתחיל
כפי שציינו קודם, דדפול & וולברין הוא פרויקט של אהבה. ריינולדס וחבריו משתמשים בסרט כדי להביע אהבה לז'אנר, אבל יותר מכך. הם משתמשים בסרט גם כדי להיפרד מהמקום שהיה הבית הקולנועי שלהם במשך למעלה מ-20 שנים.
אולפני פוקס היו הבעלים של דמויות אקס מן, דדפול, ארבעת המופלאים, ועוד שפע דמויות מהעולם המאויר של מארוול. לפני מספר שנים התרחש אירוע עסקי חשוב שהשפיע על סרטי הסופר גיבורים שאנחנו כל כך אוהבים. דיסני, הבעלים של דמויות הנוקמים ויקום ה- MCU, רכשו את פוקס ואת זכויות הסרטים על כל דמויות המארוול שבבעלותם. ולכן, למרות שבשנים האחרונות לא היו סרטי מארוול משמעותיים, קו העלילה של המולטיברס נועד ליצור היגיון סינמטי שיסביר את ההופעה העתידית של דמויות כמו אקס מן ושאר הדמויות של פוקס ב- MCU של דיסני.
למעשה, דדפול & וולברין זו הפעם הראשונה שבה דמות של פוקס מקבלת סרט באורך מלא ביקום הקולנועי של דיסני (אנחנו לא מתייחסים למספר הופעות אורח מהשנים האחרונות, ולא נרחיב כדי למנוע ספויילרים לסרטים קודמים).
מבחינה זו, הבחירה בדדפול כדמות הראשונה מפוקס שמקבלת הופעה ב- MCU של דיסני היא בחירה נכונה ביותר. היכולת של דדפול לשבור את הקיר הרביעי מנטרל את צורך בהסברים, וכמובן גם צובע את התהליך בגוון קומי, כפי שרק ראוי להתייחס לאירוע עסקי שמשפיע כל כך הרבה על סרטים מלאי אפקטים וגיבורים מעופפים.
אבל כאמור, ריינולדס ואנשיו מבינים את הז'אנר שבו הם פועלים, אוהבים אותו, והם צנועים מספיק כדי לעשות דבר מאוד חשוב – לומר תודה.
אחד המסרים החשובים של דדפול & וולברין הוא הוקרת תודה ליקום הקולנועי של פוקס שלמעשה מסתיים עקב הטמעתו ב- MCU. זאת לאחר שהוליד סרטים רבים וטובים, דמויות בלתי נשכחות ושעות רבות של בידור למאות מיליוני צופים ברחבי העולם. ריינולדס וג'קמן חייבים הרבה לפוקס, ולאורך הסרט מוטיב הפרידה מהבית הישן מורגש היטב במגוון אופנים מבדרים, אך גם אלגנטיים ומרגשים (ושוב לא נרחיב כדי להימנע מספויילרים).
הביקורת שלנו על דדפול וולברין חיובית מאוד. זה סרט חובה לכל חובב סרטי סופר גיבורים, וגם לאלו שפחות. הסרט מבדר ומדליק כראוי לסרט קיץ, ומצחיק ברמה שכולנו מאוד צריכים בימים מורכבים כמו אלו שאנחנו חווים במציאות. הסרט הוא פרויקט של אהבה, והיא מורגשת מאוד בכל שלב של הסרט. מומלץ מאוד.
